הכומר סרג'

סדר היום שלנו הוא די קבוע. לאורך היום אנחנו מוזמנים לפגישות אצל חברות שונות, במשרדים שלהם או לעתים הם מגיעים לחדר הרצאות במלון שלנו, מלון כיפי ומפנק שנמצא ממש סמוך לכיכר וושינגטון.
היום שלנו מתחיל בסביבות 9-10, הפסקת צהרים כשעה וחצי, ומסיימים בסביבות 16:30-17:00. לאחר מכן אנחנו  חופשיים. הדינמיקה בין האנשים מעניינת. מאחר ויש לנו די הרבה זמן לעצמינו נוצרות חברויות לא שגרתיות. החבר החדש שלי הוא סרג', כומר מהעיר אבידיג'אן שבחוף השנהב, חבר במרכז לחקר ופעילות למען השלום  Center for Research and Action for Peace CRAP, ואחראי שם על התכנית ללמידה מרחוק.
הידידות החלה כשסרג' הזמין אותי באחד הערבים להצטרף לבילוי משותף איתו ועם חבר ילדות שלו שמתגורר בוושינגטון. דמייאן הגיע לאסוף אותנו מהמלון וכך מצאתי את עצמי נוסעת בג'יפ שחור גדול ומהודר יחד עם שני החברים להתארח בביתו של דמייאן . סרג' הגיע עם תיק שחור די כבד ושאלתי אותו בתמימות "לשם מה אתה סוחב של הלפטופ שלך? "חכי", הוא ענה לי, "זו הפתעה". בביתו של דמיאן שנמצא במרילנד פגשתי את אשתו סוזן ובנם מריוס.
לאחר שיחה והכרות ראשונית קצרה התכנסנו חמישתנו בחדר תפילה במרתף ביתם ומצאתי את עצמי בעיצומו של טקס תפילה "מסה" שהתנהל בצרפתית. מתיק "המחשב" שלף סרג' תשמישי קדושה למיניהם, לחם קודש ואביזרי לבוש, והניח אותם בסדר מופתי על השולחן. הטקס ארך כ - 20 ד' במהלכו שילבנו ידיים וכל אחד שיתף בתפילה שלו - הלואי וחולי האבולה יבריאו, מי ייתן ויהיה שלום בסוריה וכד'.
השיחה בארוחת הערב לאחר מכן קלחה כאילו אני מכירה אותם מזמן. משפחה מקסימה, אנשים חמים, פשוט ערב נפלא.
אין ספק שהבילוי עם סרג' וחבריו היה ההי לייט של השבוע הראשון.

סרג' אזידה לוראוגנון